fbpx

שחור-לבן • פוסט אישי

אני מרגישה שהזמן חומק לי מבין האצבעות. אני לא יודעת לשים את האצבע על הסיבה המדויקת אבל אני יכולה לתלות אשמה במגוון דברים שגורמים לי הנאה רבה ועל כן לא אוכל למגר מחיי. הדברים הללו ועצלות. אותה עצלות נפשית ופיזית אליה נמסים בשעת צהריים מאוחרת, כי זה קל. מזמין. היא מחבקת ומלטפת ושרה שיר עדין שמאפשר לעצום עיניים ברכות ולברוח מהעולם לכמה רגעים.

לאחרונה התחלתי ללכת לישון מוקדם ולקום עם שחר, אור השמש הראשון מלטף ולא מאיים, לעומת המחשבות שמקלפות מעצמן את קורי השינה ומתחילות לרוץ בראשי בקצב מסחרר. הניגוד בין הצורך לעשות לבין הרצון פשוט להיות הוא עצום אצלי. בחרתי עבודה שלא מאפשרת להיות במקום אחד אף פעם, שכן ברגע אחד אני יכולה להיות מפוזרת באלפי מקומות בעולם. אף אחד לא לוקח בחשבון את הבלבול שהגוף והנפש נכנסים אליהם, בלבול שרק שינה עמוקה ושקט מופתי יוכלו לפתור. שכן איך אפשר להסביר לאדם באופן רציונלי שהוא איבד יום שלם מחייו, או הרוויח מנגד כמה שעות. אני מנסה להעביר תחושה אמורפית למדי, מפחידה, כזו שלרוב אני מאמינה שנמנע מלהתמודד עמה אבל היא קיימת. המעבר בין מרחבי הזמן גורם לך לתהות על מהותו, והתהייה הזו מפחידה במקרה הטוב, או מבעיתה במקרה הרע.
מי אני ולאן אני הולכת? אני מניחה שרבים מאיתנו שואלים את עצמנו את השאלה הזו באופן תדיר ויומיומי. הספיק לי שבוע של קרקוע וכיתות ומשרדים והגעה הביתה בשעה 18:00 רק כדי לראות את השמש נושקת לי לשלום בהתרסה, נפרדת ממני למרות שבכלל לא נפגשנו, כדי להבין שאם זו האלטרנטיבה – היא אינה בשבילי. אדם שנמצא באי שגרה מתמדת עורג לשגרה כמו גור חתולים שמחפש חום וליטוף. אז אני מייצרת לעצמי אחת כזו, מתכננת שיעורי פילאטיס לטובת הגב הכואב, ארוחות ערב עם חברים לטובת הנפש הבודדה, ישיבה בבתי קפה עם הלפ-טופ לטובת כל אותן המשימות שאני דוחה ודוחה ודוחה. העניין הוא שאני לא מצליחה למקם את עצמי בנחת על מנת להוציא לפועל את אותן החלטות, משימות, רעיונות. ואז כל רצוני הוא לברוח. ובשינה המתוקה של הבריחה אני מוצאת נחמה בדמות חלומות על מקומות רחוקים שכבר ביקרתי בהם וכאלה שטרם יצא לי להכיר, על שדות פתוחים רווי פריחה צהובה שממלאת את הריאות והנפש בתחושה של נחמה.
אני מתפזרת. קוראים לזה לירות לכל הכיוונים. אני לא היחידה שעושה את זה, רק שאני מרגישה שאני יורה באוויר. הצורך שלי לייצר תוכן מושלם מותיר אותי לעתים בידיים ריקות. אני תוהה מה גרוע יותר, זה או בינוניות. אבל לרוב התשובה ברורה ונהירה לי ועל כן אני חוזרת אל אותה נקודה בה אני נתקעת שוב ושוב. יצירתיות. זה מתפרץ אצלי בגלים, כאלה שלא ניתנים לשליטה בכלל, שמבלבלים לי את החושים בזרמים נעימים של אושר וסיפוק עצמי, או לחילופין שואבים ממני כל שביב אנרגיה ושמחת חיים במאבק פנימי ומיוסר. אני אדם שתכליתו יצירה. וככזה אני מחפשת תדיר דרכים לתת ביטוי לקול הפנימי שלי, אבל בחודשים האחרונים אני נתקלת בקיר, מחסום, שלט אין כניסה. אין לך את האשרות הנכונות, את לא רצויה.

הזמן זז ואני עומדת. זו התחושה המבהילה עמה אני מתמודדת. אין דרך אחרת לתאר אותה שכן אני רואה אותו פיזית מול עיני, חומק ומתפורר לאלפי רסיסים שלעולם לא אוכל לתפוס. וגם אני לעיתים מתפזרת לאלפי רסיסים, לא מוצאת את המרכז, מבלבלת תחושות ומדחיקה רגשות. אני אלופה בהלקאה עצמית, בחוסר שביעות רצון. בפחד. אני לא מספיק טובה. לא מספיק רזה. לא מספיק מוכשרת. לא מספיק יצירתית. לא מספיק עושה. אני מסתכלת מסביב ורואה את כולם רצים באותו מירוץ שאני נמצאת בו, אבל לתחושתי הם נמצאים מאות מטרים לפני. מקדימים אותי, דוחקים אותי לפינה, לסוף המירוץ, מותירים אותי לבד, מאחור, מתבוססת בשלולית של אכזבה.

תמונות  | נועה מגר

אהבת את הפוסט? שלחי אותו לחברה שתהנה גם:

22 תגובות

  1. מעניין מה שכתבת.
    זו תולדה של הדור שלך שהוא מטבעו אבוד כתוצאה מהמהפכה העולמית האדירה שמתרחשת [מהפכת התקשורת], ואלו שנמצאים על קו התפר – סובלים במיוחד. חווים תלישות, מחסור במרכז ערכי ובחוסן נפשי.
    העולם הפך לרדוד, מהיר ותוקפני. אנשים בעלי רוח אמנותית ורגישות פנימית גבוהה, לא יכולים לשאת את זה או לעמוד בתוצאות המהפכה הזו.
    הישועה תבוא רק במציאת איזון פנימי. ואני לא מדברת על "רוחניות" בשקל עשרים.
    שום מרדף אחרי רזון, הצלחה, הכרה וכו' אין לו באמת נקודת סיום.
    את מקסימה 🙂 מאחלת לך שקט.
    מירי

    1. מירי, אילו מילים יפות וחוכמה. הצלחת לתמצת את הדברים בצורה מדויקת.
      לעתים התחושות הללו, המרדף, המהפכה – הכל משתלט. לרוב הוא תחת שליטה.

  2. ואו, אני כלכך מזדהה עם כ״כ הרבה דברים שכתבת כאן. את לא מבינה. רק שאני לא יכולה לכתוב את זה כלכך יפה. 😉
    אלה דברים שלא רואים מבחוץ, בחיים לא הייתי חושבת שאת מרגישה ככה.
    אני גם מרגישה שכולם מתקדמים ואני תקועה במקום, אבל אולי פשוט לכל אחד יש את הקצב שלו.
    לא יודעת.

    בכל מקרה, מאחלת לך שהכל יפול למקום הנכון ותרגישי שהגעת לאן שהיית צריכה להגיע. למה עוד אפשר לקוות? 🙂

    1. לחלוטין, זו סערה פנימית שבדרך כלל אנחנו גם מעדיפים להסתיר. אבל לפעמים צריך לפרוק את זה החוצה.
      תודה על המילים היפות 3>

  3. אהובה שלי. מרגשת. יש לי כ"כ הרבה מה להגיד לך אבל זה יהיה כבר על כוס תה ירוק, בעודנו מלטפות חתול.

  4. מבינה לגמרי מה שאת כותבת, אני חושבת שהרבה מאיתנו מרגישים ככה. פשוט הדשא של השכן נראה תמיד ירוק יותר,זה נראה שכולם מצליחים להתמודד עם הקשיים של החיים שאנחנו לא מצליחים להתמודד איתם, אבל בעצם הרוב מרגישים אותו דבר, לא הרבה מודים וזה דורש אומץ לרשום את הפוסט שרשמת. את מהממת.

    1. מקסימה, תודה רבה על החיזוק והחיבוק המילולי.
      זה הרבה פעמים באמת מרגיש ככה, למרות שכמו שאת אומרת – עמוק בפנים אולי הרבה מאיתנו מרגישים ככה ופשוט לא מוציאים את זה החוצה…

  5. הצלחת להעביר היטב במילים את התחושה האמורפית הזו. לפעמים לכתוב בשביל לכתוב או ליצור בשביל ליצור ולא בשביל מטרה, בזמנים של חסם יצירתי יכול דווקא לפתוח אותו בלי להתכוון. רק לא לחשוב יותר מדי. תודה.

    1. לחלוטין, ואולי זו פשוט התשובה. במקום להילחם לעשות את מה שאני אוהבת באמת, והדברים הטובים יגיעו משם.

  6. אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת. התחושה שאני נמצאת מאחור במרוץ בלתי נראה מוכרת לי.
    אבל הצלחת להביע את הרגשות שלך בצורה כל כך יפה ורגישה, שברור שהיצירתיות שלך לא נעלמה לשום מקום. נסי להירגע, לנשום עמוק ולא להכריח את עצמך ליצור – ואז יגיעו הרעיונות הכי יצירתיים. אני מבטיחה. ☺

    1. לוקחת את המילים האלה ומאמצת אותם, לפעמים המלחמה הזו לייצר מתישה ומוציאה את החשק. אולי באמת צריך לשנות מעט את הגישה.

  7. וואוו! אני כ"כ מזדהה על כל מה שכתבת… הבעיה נמצאת באיך שאנחנו תופסים את חייהם של הסובבים אותנו שמשתקפים אלינו מבעד לתמונות ברשתות החברתיות- שזה הכל שקר!! אף אחד לא באמת כזה מצליח ומאושר כמו שהוא בוחר להראות לנו בתמונות ובפוסטים/ סטטוסים, זה הכל שיווק עצמי שעדיין מצליח לעבוד עלינו ולגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו למרות שאנחנו נותנים את הנשמה כדי להגשים את השאיפות הלא הגיוניות שלנו…

    ואת מתנסחת מדהים! לגמרי הצלחת לתאר במילים את התחושות האמורפיות… 😉

  8. איזה פוסט מרגש. אני אוהבת לקרוא פוסטים כאלהף ומצד שני מזדהה איתך בחלק מהרגשות, כמו למשל חוסר היצירתיות, שיגרה מעיקה.. מקווה שזו תהיה לך רק כתקופה חולפת, ושבקרוב מצב רוחך ישתפר וההרגשות המציקות יעלמו 🙂

  9. רק עכשיו נתקלתי בבלוג המקסים שלך דרך הפוסט בכלות אורבניות, ולא יכולתי שלא להגיב לפוסט הזה וואו, אני מרגישה כאילו אני בעצמי כתבתי אותו. פשוט הוצאת לי את המילים מהפה, או יותר נכון הפכת מחשבות אמורפיות שמסתובבות אצלי בראש ולא מפסיקות להטריד למילים קוהרנטיות. זה בדיוק מה שאני מרגישה בתקופה האחרונה. יש לי מיליון ציפיות מעצמי שבמקום לגרום לי לפעול ולעשות הן משתקות ומפחידות כשאני מסתכלת מסביב ורואה את כל האנשים המוצלחים מסביבי ואני עדיין לא מצאתי את היעוד שלי. היה לי עצוב לקרוא את מה שאת מרגישה ולהבין שיש עוד אנשים שמרגישים ככה. אני לא יודעת אם זה מנחם, אבל רציתי להגיד לך שאת לא לבד. בן הזוג שלי תמיד אומר לי שצריך פשוט לעשות מבלי לפחד מהכישלון, אני יודעת שהוא צודק למרות שזה מאוד מאוד קשה לי ליישם, כי כמוך גם אני מפחדת מהבינוניות. אני מצרפת קישור להרצאת טד שנתקלתי בה לאחרונה וקצת עודדה אותי, אני מקווה שאולי היא תעודד גם אותך.
    http://bit.ly/1VzfPHO
    תודה על הפוסט. שולחת חיבוק.

    1. ראשית, ברוכה הבאה. כיף שיצא לנו להכיר דרך הפוסט.
      אני חושבת שיש בידיעה שאתה לא לבד בתחושה הזו משהו מנחם. ההבנה שזה לא רק אתה בתוך המערבולת הזו, שכל כך הרבה אנשים מתחברים, שאתה מצליח להעביר את התחושה ולחלוק אותה, זה מחזק.
      תודה על המילים היפות ועל הלינק! אבדוק אותו 🙂
      חיבוק בחזרה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד כתבות בנושא: