סבתא ליזה

February 24, 2017

סבתא ליזה נפטרה ב-21.2.17.

יש דברים שמרגישים, ובאותו בוקר הרגשתי שזה לא הולך להיות יום טוב. מהרגע שפקחתי עיניים לא הייתי נינוחה, הייתי מתוחה, משהו עמד באוויר אבל לא ידעתי לשים עליו את האצבע. ואז הגיע ווטסאפ מינאי בן דוד שלי, ששאל אם אני נוסעת אליה ופתאום נפלה עליי ההבנה שזו הפעם האחרונה שאני הולכת לראות אותה. אני לא יודעת איך ידעתי, אבל ידעתי. ועם ההבנה באה האשמה על כל אותן הפעמים שאמרתי שאסע ולא נסעתי, שוויתרתי על שיחת טלפון קטנה למרות שהיה כל-כך פשוט לחייג את המספר. הלב שלי נחמץ כי עם ההבנה הזו הגיעו כל מיני הבנות של החיים שפתאום התקדמו להם ואבא שלי שיאבד אמא והמהות שלה בחיים שלי ובחיים של כל המשפחה. סבתא ליזה שעבדה בספריית הילדים כל השנים ושגם עכשיו, בגיל 96, המשיכה ללכת לעבוד. סבתא ליזה שאהבה כל כך פרחים וצמחים וביתה מלא בספרים על הנושא. סבתא ליזה ששמרה על חיוך ושמחה כל כך לראות אותי בכל פעם שבאתי, שהופתעה כל פעם מסגנון השיער שלי, שהיתה אומרת על התמונות שהייתי מצלמת אותה במצלמה שלי בפלאפון 'אוי זה משהו', שבשעה 17:00 היו שותים אצלה קפה ואוכלים עוגה (ולכו תסבירו שאתם בכלל לא רעבים).

סבתא ליזה היתה לוחמת אמיתית. היא שרדה את השואה והגיעה לארץ, הקימה פה משפחה. זה דור נדיר שהולך ונעלם. היה לה זכרון מופלא לפרטים קטנים וסיפורים ששומעים רק בסרטים, עליהם היא היתה חוזרת פעם אחר פעם. היא היתה זוכרת כל פרט ואני הייתי מקשיבה לכל הסיפורים שוב ושוב, גם כשחשבתי שכבר שמעתי אותם, גם אם לא תמיד היתה לי סבלנות. המרחק הפיזי היה גדול בינינו. אני בתל אביב והיא אי שם בשדה נחמיה, שלוש וחצי שעות נסיעה באוטובוס ואלפי יבשות שהפרידו בינינו בשלוש השנים האחרונות. וזה עצוב לי לחשוב על זה ככה ועצוב לי לגלול בטלפון לתמונות האחרונות שלנו יחד מיולי ועצוב לי שלא הספקתי להיפרד ממנה כמו שצריך למרות שכל-כך רציתי וניסיתי להגיע בזמן. בראש שלי ידעתי שנרוץ על הדשא אל הבית שלה, אני לא יודעת למה אבל ידעתי שזה הסוף, הבנתי ועיכלתי כל היום את המוות שעתיד להגיע, והפחד הגדול שלא אוכל להיפרד הוא זה שהציף את עיני בדמעות בכל פעם מחדש. הגענו ב-19:00, שניות ספורות אחרי שסבתא ליזה נשמה את נשימתה האחרונה. היא לא היתה בהכרה לקראת הסוף אבל אני רוצה להאמין שהיא עוד הרגישה אותי שם מחזיקה לה את היד גם דקות ארוכות אחרי שהיא הלכה.

בבית הקברות היפה של קיבוץ שדה נחמיה, סבתא ליזה ביקשה להיקבר ליד סבא ראובן שלא הכרתי, שנפטר שישה חודשים אחרי שהגחתי לאוויר העולם. בין כרי דשא ירוקים ורקפות עדינות, לצד הבניאס השוצף, נערכה ההלוויה המרגשת שמילאה את ליבי גאווה ואור על סבתא שלי ליזה הנפלאה ועל כל מה שהיא היתה בחיים שלי ובחיים של כל אדם בו נגעה. אני אוהבת אותך סבתא ואני אתגעגע אליך מאוד. הנכדה שלך, שנטילי. 

You Might Also Like

4 Comments

  1. יפה שלי, כל כך מצטערת על אובדנך ואובדן המשפחה. סבתך ליזה נשמעת כמו אשה מופלאה, מרשימה ומרתקת ואני בטוחה שכל מי שזכה להכיר אותה הרוויח.
    שולחת לך הרבה אהבה, חיבוקים ונשיקות, תהיי חזקה.

    ReplyDelete
    Replies
    1. אהובה, תודה על המילים החמות! מעריכה את זה.

      Delete
  2. מאז שסבא שלי נפטר אני כל כך מבינה ומזדהה עם הגעגוע ותחושת האובדן. אני בטוחה שהיא חיה חיים מלאים ומאושרים, שדה נחמיה הוא מקום פסטורלי ויפהפה, והיא הקימה משפחה לתפארת. שולחת לך המון חיבוקים

    ReplyDelete
    Replies
    1. תודה רבה יקירה. מנחם לחשוב על זה כך ולדעת שחייה היו ארוכים ומלאים.

      Delete