מוכרת אשליות או איך נגמלתי מהנייד • פוסט אישי

היו לי הרבה השגות לגבי שימוש בפלאפון במהלך החופשה שלנו, ובאופן מיסטי-קוסמטי שאני לא ממש יודעת להסביר, נראה שהיקום החליט עבורי והנייד שבק חיים בדיוק יומיים לפני הטיסה לתאילנד, בעודי בניו יורק, יום לפני החזרה ארצה. אז נכון, האפשרויות בלתי נגמרות בניו יורק, ויכולתי לקפוץ לכל חנות ולהצטייד בנייד חדש אבל א’. אני אוהבת לעשות סקר שוק ו-ב’. היה לי קצת נעים כל הסיפור הזה של להתנתק מהעולם הוירטואלי ולו רק לכמה רגעים. אז נכון לעכשיו אני נטולת נייד כבר כמעט שבועיים, והתחושה די מזככת, בתור מי שחיה עם הנייד שלה במערכת יחסים זוגית אינטנסיבית ולעתים, אם יורשה לי לומר, אפילו דביקה עד כדי חולנית.

העבודה שלי, פרט למטוס כמובן, היא ברשת. הבלוג, הכתיבה, יצירת התוכן הויזואלי והכתוב וכל המשתמע מכך מחייבים אותי להיות עם היד על הדופק, מחוברת, זמינה, נוכחת בכל רשת חברתית. הצלחתי לחמוק באלגנטיות מהסנאפצ’ט ולמען האמת אני לא מרגישה שאני מפסידה משהו, זאת לעומת האינסטגרם שמבחינתי גיליתי מאוד מאוחר ועד עכשיו אני עוד מפצחת. זה קטע, אבל העולם הוירטואלי מצליח להכניס אותי להרבה חרדות. השוואות בלתי נמנעות ביני לבין אחרים, תחושות של חוסר הערכה עצמית ותהיות האם אי פעם אהיה מספיק טובה (בעיקר בעיני עצמי). האם עליי להינות מהרגע, או לתהות איך אני מתעדת אותו בצורה הפוטוגנית ביותר? האם כל דבר היום באמת צריך לצלם? ובסופו של יום כמה ממה שאנחנו רואים הוא אמיתי? האם אנחנו מציגים את החיים שלנו באמת, או את אלה שהיינו רוצים שאחרים יחשבו שאנחנו חיים?

חברה שהכרתי לאחרונה שאלה אותי מה אני עושה בחיים, מעבר לעבודה המשותפת לשתינו, באוויר. הסברתי לה על הכתיבה, התוכן, המהות של הרשת ואת כל הקונספט הוירטואלי של ‘אושיית רשת’, בהנחה שככה אני רוצה להתייחס לזה (אגב, אני עדיין לא בטוחה). תוך כדי שאני מסבירה וקצת מגמגמת, כי הבחורה הזו שמולי היא אחרת מכל מה שהכרתי בעבודה עד כה, אני מבינה שכל החיים סביב הנייד בחודשים האחרונים גרמו לי לספח לעצמי תפקיד חדש ושונה לחלוטין מכל מה שעשיתי עד היום. אחרי שתיקה של כמה דקות, אמרתי לה את האמת כמו שהיא: ‘את יודעת מה אני עושה בחיים? אני מוכרת אשליות’.

ועם ההבנה המתוקה-חמוצה הזו הגיעה גם הקלה גדולה מאוד וכמה אסימונים שמנמנים ומלאי משמעות נפלו להם אחד אחד ברעש מתנגן של ניצחון. כבר זמן מה רציתי שהנייד שלי יפסיק לעבוד, שמישהו יגאל אותי מהצורך התמידי להתעסק בתפל, מהחרדות שמלוות את החיים ברשת הוירטואלית ואת שאר הדברים שבהגדרתם כלל אינם נחשבים כ’כיף’. אם לומר את האמת, כולנו מרמים קצת ומייפים קצת את המציאות, אבל יש בינינו שכבר הפכו את זה למקצוע. זה התחיל מפילטור מוגזם של תמונות והתפתח לשלל אפליקציות שמאפשרות לנו לערוך את עצמנו ואת התמונות שלנו בצורה שלא היתה מביישת אף צלם מקצועי. הרשת מוצפת בסרטונים דוגמת ‘איך להפוך לכוכבת אינסטגרם’ ו’איך אני עורכת את התמונות שלי’ (רמז, זה כולל בממוצע חמש אפליקציות ושעות של השקעה) והתחושה האישית שלי היא שהפאן שבהעלאת תמונות לרשת מזמן הפך למכונה משומנת להשגת כמה שיותר לייקים, חפצים, כסף וכן, גם תחושה (כוזבת אולי) של אהבת ההמונים.

עכשיו שלא תחשבו שאני מבקרת את השאר ומוציאה את עצמי קדושה מעונה, חלילה. גם אני לחלוטין הייתי חלק מהמשחק, ושחקנית לא רעה בכלל, אם יורשה לי, זאת כמובן עד שהנייד שלי החליט להחזיר את נשמתו לבוראו הסיני ולהפסיק לעבוד ביום שמשי אחד. לא חוויתי תחושות של חוסר אונים או לחץ, תחושות שחשבתי שאחווה עת אתנתק מאותו מכשיר ספק אהוב ספק זדוני. באופן מפתיע הרגשתי שמשקל כבד הורם מכתפיי, ושאני סוף סוף חופשייה. עכשיו יש שיאמרו שאני מגזימה, שיכולתי באותה הקלות להחליט שאני מוחקת את אותן אפליקציות שמשתלטות על חיינו ביד חזקה (ואצבע נטויה מהקלדות יתר), אבל העובדה שמישהו אחר כמו החליט בשבילי, הפכה את התהליך למהיר וקל.

אז נכון, יש מקומות בהם להיות ‘בלתי מושג’ יכול להוות מכשול לא קטן, ובעידן שלנו בו הכל כל-כך זמין ומיידי, יש אנשים שידלגו הלאה בלי בכלל להתעכב, שלא נדבר על להתאמץ, על מנת להשיג אותך. הרבה תובנות אספתי במהלך השבועיים האחרונים, ביניהן אחת חשובה במיוחד – הבנתי עד כמה חסרי סבלנות אנחנו, ובמיוחד אני. הבנתי שהצורך במיידיות הפך אצלי למכשול מעיק, שאם לתשובה לקח זמן מה להגיע, בזמן הזה במוחי התפתחו מליון תסריטים נטולי כל אחיזה במציאות, ושהנייד הפך עם הזמן לאלמנט בחיים שלי שמייצר אצלי תדיר תחושות אמביוולנטיות לגביו: מצד אחד אני בודקת אותו באובססיביות בכדי להיות מעודכנת בכל מה שקורה, ומנגד הוא תמיד על שקט אצלי בכדי לא להושיט אליו את היד באופן מיידי בכל הודעה או צפצוף, סוג של ניתוק כפוי (אבל לא באמת יעיל).

האם אשאר מנותקת מהמציאות, או יותר נכון לומר מהעולם הוירטואלי? סביר להניח שלא, שכן בסופו של דבר זה העולם אותו אני חיה ודרכו אני מתקיימת. אבל השבועיים האלה בלי הנייד גרמו לי להבין הרבה דברים, שכולי תקווה שאוכל ליישם אט אט בחיי האישיים. חיים בהם לנייד יש מקום, אבל יש בהם מקום לכל-כך הרבה דברים נפלאים אחרים ובעיקר, ואולי לפני הכל – לחופש אמיתי.