כמו הרבה דברים בחיים שלי, גם את סיפור הלידה שלי ידעתי שאני רוצה לתכנן. הזכות לבחור איך ללדת היא אחד הדברים שהיו הכי חשובים לי. אפשר להגיד שידעתי איך אני רוצה ללדת, הרבה לפני שהרמנו לחיים והחלטנו שהולכים על זה בקיץ האחרון.
הזכות לבחור איך ללדת
אני זוכרת את זה בבירור, ישבתי במחלקת עסקים ריקה בהפסקה של משמרת, בטיסה חזרה מיעד רחוק. קראתי ‘את’ או ‘לאשה’, והגעתי לראיון עם אניה בוקשטיין. היא סיפרה שם על סיפור הלידה שלה, על הבחירה מראש, על הטכניקה המיוחדת עליה שמעתי בפעם הראשונה – לידה בטנית, או בשם המקצועי – ניתוח קיסרי צרפתי.
כמה חיכיתי לרדת מהמטוס באותו היום, לפתוח גוגל ולגמוע כל שבריר של מידע שהרשת מוכנה לספק לי. באותו הרגע הרגשתי שאני יכולה להיכנס להריון. אני יכולה כי יש לי את הזכות לבחור איך ללדת, ושזה הדבר הכי מדויק לי ונכון.
נתקלתי בלא מעט צקצוקי לשון בדרך. באנשים ובמיוחד נשים שחושבות שהן יודעות עבורי מה נכון וטוב. בהרמות גבה, בחוסר ידע, לעתים אפילו בזלזול. אבל אני המשכתי בשלי. לא היתה לי ולו הסטייה הקלה ימינה או שמאלה, להיפך, ככל שהזמן עבר והתקדם, כך התבהר לי כמה חשוב שבחרתי בדרך שנותנת לי שקט ובטחון.
כל אשה לעצמה וכל אשה לגופה, זה בעיני מעל הכל. אני באמת ובתמים מאמינה שכשאנחנו קשובות לעצמנו אנחנו יודעות את התשובה. התלבטתי אם לשתף את הבחירה שלי לפני, ומתבהר לי לאט לאט כמה זה חשוב. אני מבינה כמה ערפל יש סביב הנושא הזה, וזכות הבחירה שלנו כנשים על הגוף שלנו כיום.
עד שלא קראתי את אותה הכתבה – לא ידעתי שיש לי את הזכות לבחור. חשבתי שיש נרטיב אחד, שניים, שלושה אולי, במקרה הטוב. אף אחד לא הסביר לי שאפשר אחרת. זה מושתק כמעט, כמו סוד.
אז אני כותבת, כדי שעוד נשים צעירות ידעו: יש לנו את הזכות לבחור. הזכות לבחור את הדרך שאנחנו מביאות חיים לעולם, ולא משנה מה יגידו – אין דרך נכונה יותר או פחות.
