ופתאום נתקפתי פחד, חרדה כזו שחונקת את הנשימה והופכת אותה קצובה ושקטה. דפיקות לב קטנות, לא מהירות, לא משהו חסר שליטה, אבל נוכח. נתקפתי פחד מחוסר השליטה שיש לי על המצב והתוצאות, על מה שיראו על המסך. ובחוץ מתחוללת סופה, בעיה מהותית שגם היא מטרידה. נוגעת לי במחשבות ומעיקה, גורמת לי לרצות להתכדרר ולהתחבא עד יעבור זעם. אבל לא נראה שזה עומד לעבור.
פתאום נופלת לה ההבנה
מדהים שהייתי כל כך קול, או לפחות כך חשבתי, לגבי המצב. מצד אחד השכל הישר אומר – עשית צעד נכון, מאתגר, יצאת מאזור הנוחות. והרי את יודעת ששם קורה הקסם, במקום הזה שלא נח לך. שאולי את לא מדויקת בעיני עצמך. לא פשוט לשחרר. פתאום נופלת לה ההבנה שאני בטלוויזיה. ואנשים שואלים שאלות, ורוצים לדעת, וזה מעניין ושונה וצבעוני ועוד הרבה דברים נפלאים וחיוביים – אבל זה גם מפחיד בטירוף. זו האמת.
חשבתי לעצמי: כשהמחשבות מתחילות לרוץ על מאתיים מה אני עושה? מתקשרת למישהו לקבל קצת פרופורציה וקרקע וגלולת הרגעה בדמות מילים מחבקות. וכותבת. כותבת את הפחד, לא מתביישת להודות שלא הכל ורוד, עומדת מול העובדה שבטח תהיה לי לא מעט ביקורת על עצמי. ככה זה. ככה אני.
ההחלטה להשתתף בתכנית טלוויזיה
ההחלטה להשתתף בתכנית טלוויזיה הגיע אחרי המון לבטים. בסופו של דבר אני יודעת ומאמינה שהדברים חיוביים וקורים לטובה, שבכל תהליך – לא משנה כמה מפחיד הוא – יש שיעור חשוב ללמוד ודברים לקחת ממנו הלאה. ולקחתי החלטה. מושכלת, מודעת, מלאת חששות כי בכל זאת – מדובר בחשיפה שאני לא רגילה אליה ומשהו שלא עשיתי בחיים, אבל הלכתי על זה. כשהפרק הראשון שודר התרגשתי בטירוף. יש מצב שדמעתי קצת. כי פתאום כל התקופה הזו התנקזה לכדי משהו אמיתי, שאפשר כמעט לגעת בו, לראות, להרגיש.
אני כותבת את הפוסט הזה לפני שידור הפרק השני, פרק שהיה לי קשה ומאתגר באופן אישי. עד שהפוסט הזה יעלה לאוויר אני כבר אצפה בפרק, ואני מקווה וגם מאמינה שאסתכל על הדברים אחרת. היום כבר משודר הפרק הרביעי, שזה מטורף. עוד מהמורה רצינית, שבר שחוויתי. אחד הרגעים הכי קשים בימי הצילום המטורפים הללו. שם, ברגעים מול המצלמה, מול המשימות – הרגשתי שכשלתי. בעיקר מול עצמי. שניתחתי יותר מדי, שניסיתי יותר מדי, שנבהלתי, שלא הייתי 100% אני. ובעבור מי שרגילה לשלוט על המצב – זו תחושה קשה מאוד, שלא נאמר משתקת.
הצורך לשחרר את השליטה
ההקלה באה אצלי בדמות מילים כתובות. שחור על גבי לבן עוזר לי לשחרר את הראש והלב. אני צריכה לזכור שבסופו של דבר זה שבב וחלק קטן מאוד מהמכלול של מה שאני עושה. זה רגע, נגיעה קטנה. אני צריכה לפתח עור של פיל. אני צריכה לקחת את הדברים בפרופורציה הנכונה. אני מבינה את זה, את הצורך לשחרר את השליטה. ואותה שליטה משתקת אותי לא פעם, פרפקציוניזם שלא מועיל לי – להפך – ממש מחבל. אבל אני מנסה לעשות עבודה עצמית על המקום הזה וללמוד איך לשחרר.
אז אני כותבת, ומשתפת בפחדים, בעובדה שלא הכל זוהר ושמח וכיפי תמיד. הוא גם מאתגר, וקשה וגורם ללב לדפוק באותן דפיקות קטנות ולמחשבות לרוץ למקומות רחוקים. אבל אז אני משתדלת לעצור רגע. לנשום. לתמלל את התחושות. להבין שהדברים קורים בצורה מסוימת – כי ככה כנראה בדיוק הם צריכים לקרות.
