זה סיפור של קיץ. של אשה-נערה שמחפשת את עצמה. מחפשת תשובות לשאלות שמעסיקות אותה. משחקת עם בדים, עם רעיונות, עם צללים. נזכרת ברגעי ילדות מתוקים וגם בשדים. לוחצת להם יד אחד אחד ומברכת אותם לשלום. ובשעות בין-ערביים אלה מקבלים צורה אחרת, וברקע נשמע צחוק מתגלגל. זה סיפור של קיץ, ושל חופש, ושל אוויר בריאות ובלב.
בגדים יפים: OMA
צלמה ברגישות: ליאור שליק.
והימים חמים וארוכים, ויש בי רצון לשחק, לברוח קצת למקום אחר. חסר לי אוויר בחום של תל אביב, וחסרות לי תשובות לשאלות שאני שואלת את עצמי באופן יומיומי. בעבר ברגעים כאלה הייתי עולה על מטוס ומוצאת את עצמי ביעד רחוק, מדמיינת לרגע שאני מישהי אחרת. מחליפה לוקיישן, משנה אנרגיה, מכינה שלל תלבושות, כמו על במה. אני מרגישה רחוקה מעצמי ואני תוהה איך מוצאים את הדרך חזרה. שכחתי לפזר פירורים בדרך ועכשיו אני קצת אבודה. אז אני מחליקה לשמלת משי צבעונית, מורחת שפתיים שוב באודם, מדמיינת לרגע שאני במקום אחר. עושה את מה שגורם לי להרגיש כמו עצמי שוב – להצטלם.
מעניין אם לא רק אני חווה את מה שאני חווה. מעניין אם כולן בעצם חושבות מחשבות דומות אבל מפחדות להעלות אותן על הכתב. או לא מרגישות שהן יכולות, שיש להן מקום. גם לי קצת צפוף עכשיו. בתוך עצמי ובכלל. אני מרגישה שזו תקופה עמוסה בשינויים ואני מסוחררת. אני לא יודעת איך ומתי לעצור עד שמאוחר מדי, מתנדנדת קצת על הקצה ומגיע לנקודה בה אין לי אוויר. מה בעצם אני רוצה? אני רוצה חופש. אני רוצה שקט. אני רוצה להיות במקום אחר. וזה לאו דווקא מקום פיזי, זה הרבה יותר מנטלי עבורי, מסתבר. והגדר מרגישה לי גבוהה, ואני מפחדת לקפוץ מעליה או לחילופין, לטפס. אבל אני גם מרגישה בבירור – הגיע הזמן לשחק.
אני מזכירה לעצמי שלפני הכל זה המקום שלי לפרוק. שלי ושלי בלבד, ובדיוק בגלל זה מותר לי הכל. וזה הדף הלבן לו אני זקוקה יותר מכל, המרחב השקט שהוא רק שלי. ואם אדע שבמילים הצלחתי לגעת, להבהיר שלא הכל זוהר תמיד כמו שהוא נראה מבעד למסך, לגרום למישהי אחת לומר לעצמה שזה בסדר, שכל מנעד הרגשות הוא מקובל, שיש מקום להכיל את הכל גם אם לא הכל נח, אולי אוכל לומר זאת לעצמי גם.
צילום: ליאור שליק
בגדים: OMA
